Fantasy on Childhood #2

ב-Fantasy on Childhood #1 סקרתי את הטרנד המתהווה של דוגמניות-ילדות המדגמנות בגדי נשים. לכאורה היה מאוד מוזר לראות חציית גבולות כל כך בוטה בעידן המודרני החשוף בו אנו מאוד מגוננים על ילדינו, אז למה זה קורה בכל זאת?

לפרסום יש תפקיד מאוד מוגדר והוא ליצור העדפה של מוצר אחד על פני האחר אצל הצרכן. אך מעבר להגדרה היבשה, לפרסום ישנה השפעה אדירה על שינוי תפיסות תרבותיות ועל הטמעת ערכים אצל הצרכנים. במידה ויוצאות לאויר העולם פרסומות זו אחר זו בנושא X, הנושא עלול להפוך לרלוונטי ועדכני - זה מה שנקרא חינוך שוק.

אז איך זה יכול להיות שאנשי פרסום, מפרסמים ואנשי מקצוע מהשורה הראשונה מרשים לעצמם לחצות גבולות ולא להיות מודעים להשלכות ההרסניות שעלולות להיות למעשים שלהם?

פשוט מאוד, יש תקדים, הם לא הראשונים שעושים זאת, עשו זאת הרבה לפניהם ובצורה הרבה יותר בוטה ופרובוקטיבית.

בשם האומנות רבותי, אפשר לעשות הכל ולצאת מזה נקי.

כשמסתכלים על דפי ההיסטוריה הם מלאים במובילי דעה ואנשי תרבות מהשורה הראשונה שחיו ללא גבולות בנוגע לאינטראקציה עם ילדות וילדים קטנים. כשאפלטון המלומד כתב את "המשתה", הספר על אהבה, היה ברור כשמש לו ולחוג החברתי שחלק מחובותיו של אתונאי עשיר זה לקחת תחת חסותו ילד קטן, לדאוג לחינוכו, להשקיע ברווחתו ולקטוף את פירות האהבה בתאווה ובמין. כשאדגר אלן פו כתב את השיר על אנאבל הוא הקדיש אותו לאהובתו, הדודנית שלו בת ה-12, ששנה מאוחר יותר הפכה להיות אשתו. "מוות בונציה" היא נובלה של תומאס מאן המדברת על סופר סגפני שבנסיעתו לוונציה נתקל בנער יפה תואר כבן 14 ולא יכל לעמוד בפני קסמיו. כולנו קראנו בילדותינו את "אליס בארץ הפלאות" של לואיס קרול ורצנו לקולנוע כאשר הסרט החדש יצא, מתעלמים לחלוטין מזה שקרול צילם ילדות ערומות כתחביב ומזה שהסיפור על אליס מלא בקונוטציות פסיכודאליות וסוריאליסטיות. פול גוגן המוערך צייר נשים ערומות מטהיטי שמסתבר שהיו בעצם ילדות קטנות שאיתן הוא שכב. והרשימה עוד ארוכה. כל האישים הללו לא נשפטו, לא הוחרמו ואף הונצחו בדפי ההיסטוריה כגיבורי תרבות ואומנות.

אתם תגידו שכל תקופה ותפיסות התרבות שלה ואין כל קשר לבין מה שקרה במאות הקודמת לעכשיו, אבל למה ללכת רחוק?

ב-1975 צילם האמן האמריקאי ריצ'רד פרינס את ברוק שילדס בת ה-10. הצילומים שהם ניראת שילדס ערומה לחלוטין נחשבים לאומנות עכשווית רלוונטית ומוצגים במוזיאונים ברחבי העולם. באוקטובר 2009 הסקוטלנד יארד הזהיר כי תצלום אחד בו השחקנית עירומה ומאופרת בכבדות עלול להוות הפרה של החוקים נגד פרסום צילומי פורנוגרפיה של ילדים. תמונה זו הוסרה מתערוכה שהתקיימה מוזיאון טייט לאומנות עכשווית בלונדון.

התמונה שהוסרה:

  via artknowledgenews.co

 חלק מהתמונות שנשארו:

 via iconicphotos.wordpress.com & jmflseixalbo.blogspot.com

via compagniedesfillesetdesgarcons.blogspot.com

עד כה כל הדוגמאות שהבאתי היו של יוצרים גברים ואפשר בקלות להניח שהגברים הם יצורים חרמנים וסוטים ולסגור עיניין, אבל לא כך הדבר. לפניכם שתי צלמות ואמהות שנותנות פרשנות משלהן לילדות. אומנות תמימה או כוונות נסתרות, אתם תחליטו.

הראשונה והמוכרת לשמצה היא Sally Mann. ב-1992 הוציאה סאלי לאור ספר תמונות בשיתוף בעלה וילדיה, בשם "Immediate Family". רוב הצילומים בספר הם תיעוד יומיומי של שלושת ילדיה: וירג'יניה, ג'סי, ואמט ערומים. הם בוכים, צוחקים, רצים, אוכלים ופשוט חיים לעיניי מצלמתה של האם. 

פרויקט זה של סאלי מאן נראה קצת מיסתורי מכיוון שהוא צולם במצלמה ישנה בפורמט רחב של 8x10 אינץ’ שהומצא לפני יותר ממאה שנה. התוצאה המתקבלת היא צילום בסגנון פיקטוריאליסטי שהיה פופולרי בעיקר בשנים 1880-1920. המאפיין הבולט של הפיקטוריאליזם הוא הניסון לשוות לתצלומים מראה של ציור מתוך הנחה שכך יהפוך הצילום לאמנות גבוהה. ללא ספק מאן מתייחסת לפרויקט זה כאל יצירת אומנות מכובדת.

מיד עם צאת הספר הותקפה סאלי מאן בגל של ביקורות חריפות והאשמות נגדה כי היא מעודדת פורנוגרפיה של ילדים.
בתגובה להאשמות אמרה שמדובר בתמונות של ילדים תמימים ואם מישהו רואה בזה ארוטיקה אז הבעיה היא בתפיסת העולם שלו ובפרשנות מעוותת.

 

via saloona.co.il

הצלמת השנייה היא Tierney Gearon שבעקבות תקופה קשה וגירושים החליטה לצלם פרויקט מאוד אישי בשם "I am Camera" שבו גם היא מצלמת את ילדיה ומתעדת את חיי היום יום של משפחתה. תנחשו... גם הם ערומים. לטענתה, האמריקאים כל כך עסוקים בעצמם שהם לא מוצאים את הזמן והנכונות להתייחס לסביבתם הקרובה ביותר בה הם חיים. הפרויקט המדובר קירב אותה לטענתה אל משפחתה, אל עצמה ואל הפנימיות שלה.

גארון מחפשת את הדברים שקורים לכולם, את הרגעים הפשוטים שבהם נוכל למצוא טוויסט או משמעות נסתרת. הצילומים הם צילומים ביתיים לכל דבר בהם אנו רואים את הילדים משוטטים בחופים שטופי שמש או באלפים המושלגים ומה שמורגש מהם זו נוחות ובלבול גם יחד. הילדים מביטים למצלמה או למבוגר שעל ידם, לעתים עם מסכות צבעוניות, לרוב ערומים. הם בעלי נוכחות גבוהה, משחקים משחקי תפקידים אל מול המצלמה או אל מול המבוגרים שסביב. ההישג של גארון כאן הוא היכולת לתפוס את החיים עם טוויסט סוריאליסטי ובלבולים, כפי שנראים החיים של המבוגרים ע"י הילדים. היא מציגה את חיי ילדיה כחיים של אי סדר ויציבות גם יחד, אך למרות החשיפה הרבה בשונה מילדיה של סאלי מאן, ילדים אלה נותרים אנונימיים ומרוחקים. האם המסכות הביזאריות וההעמדות הלא מקריות מסתירות את האמת?

via www.tierneygearon.com

הן סאלי מאן והן טיירני גארון עוסקות בהעברת תחושות, מטאפורות והצגת התמימות הילדית דרך ילדיהן. שתיהן לא מביימות את רגעי הצילום, הן פשוט שולפות את מצלמתן ברגעים מעניינים ביומיום. התוצאה המתקבלת ביזארית למדי כשאנו קולטים שרוב הזמן בביתה של מאן האחים קרובים מידי וערומים מידי ובביתה של גארון הילדים הערומים לובשים מסכות כמו בטקסים פגאניים ומידי פעם נתקלים במבוגרים בסיטואציות מביכות לחלוטין.

אך לכל תצלום משמעויות רבות, ולפי סוזאן סונטאג בספרה "הצילום כראי התקופה", התמונה אומרת: "הנה הם פני השטח ועתה חשוב או יותר נכון הרגש, קלוט מה מעבר להם, מהי המציאות, אם היא נראת כפי שהיא נראת? התצלומים אשר כשלעצמם אינם יכולים להסביר דבר, הרי הם הזמנות אינסופיות לדדוקציה, לספקולציה ולפנטזיה".

מי מאיתנו לא מצלם את ילדיו או את אחיניו הקטנים? ממש מרגע היוולדם, ערומים וחשופים לחלוטין? דבר זה נחשב לנורמה בכל התרבויות והזמנים. אבל דבר מעניין קורה כאשר מוצאים תמונות אלה אל חלל התצוגה. התצלומים מתחילים להתנדנד על גבול דק בין צילומי משפחה ואומנות ומתחילות להיווצר תהיות לגבי תמימותן. תצלומיה של גארון הוצגו בגלריית "Saatchi" בלונדון והביאו לתגובות נזעמות ואף הוצאו שניים מהם מהתערוכה (צילום הילדים על החוף עם מסכות וצילום הילד המשתין בשלג). המתנגדים טענו שהדימויים המוצגים לא הגונים, לא צנועים, מעליבים ופורנוגרפיים וכמו כן מתבצע בהם ניצול ילדים.

מה בעצם גרם לאנשים להרגיש כך? הרי לפי טענתה של גארון אלו הם תצלומים תמימים ואפילו היא משווה את ערום ילדיה לעירום המלאכים מציורי רנסאנס ומסבירה שהדבר גנרי לחלוטין מכיוון שהילדים קטנים וחסרי מודעות עצמית.

האמנם?

לפי תאוריית ה"אינטלגנציה הרגשית" של ד. גולדמן, בהחלט ישנה מודעות עצמית אצל ילדים והיא למעשה תשומת הלב של הילד למצבים פנימיים שונים המתקיימים בו ובכלל לרגשותיו החיוביים והשליליים. יתכן מאוד כי הצופים הגיבו כך לעבודותיהן של גארון ומאן משום שלא היו בטוחים כיצד לתרגם אותן נכון. הבלבול הנוצר כנראה שייך לצורך חוצה התרבויות של תיקון הגדרות והשקטת חששם לשונות ובגידה במוסכמות. תצלומים אלו גרמו לצופה למחשבה הלא נעימה של סקסואליזציה אצל ילדים המוצגת י"ע מבוגר, ולהתאמתות עם האמת הלא נוחה. מה שמבוגרים מבינים על המיניות הילדית הוא תמיד הגדרתם שלהם עצמם ובראיה זו, הילדות לא נקבעת אלא נוצרת תרבותית.

עבודותיהן של סאלי מאן וטיירני גארון אכן לא פשוטות לעיקול, גם הצילומים של ברוק שילדס וכמובן צילומי ווג של הדוגמנית הקטנטנה תיילן. ציורים וצילומים שפעם היו מתפרשים בצורה מסוימת עלולים להתפרש כיום בצורה אחרת לחלוטין. אם בעבר תופעת הפדופיליה הייתה ברוכה ולא היה שום איסור עליה, כיום מנסים להילחם בה בכל דרך אפשרית והיא נחשבת כסטיית מין חמורה. אין לי ספק שהאומנים לא התכוונו לנצל את הילדים או להשתמש בהם למטרות זדוניות, אך ממצאים היסטוריים וקליניים מראים שלא די בכוונת האמן, מול היצירה עומד הצופה שהוא בעצם חלק בלתי נפרד מתהליך יישומה.

המסקנה המתקבלת היא שאנו האומנים והפרסומאים כמובילי דעת קהל צריכים לקחת אחריות ולהיזהר כשאנו מציגים ילדים לראווה משום שייצוג לא נכון יכול להזיק גם לילדים וגם לצופים כאחד.