MARK JACOBS by ANNIE LEIBOVITZ

כל מילה נוספת מיותרת.

via vogue.com

"...you fit me better than my favorite sweater...”

לנה דל ריי היא ללא ספק התגלית שלי לשנת 2011!

via ustjared.buzznet.com 

via godisinthetvzine.co.uk

via prettymuchamazing.com

via eathandtaxesmag.com

דל ריי מבחינתי היא הפתעה מהלכת משום שחיבור סך כל חלקיה כלל לא צפוי. ראשית, למרות יופייה המהפנט, היא בסך הכל הכלאה של ג'וליה רוברטס, ליב טיילור ועוד כמה דוגמניות שאת שמן לא אזכור לעולם. שנית, התדמית הוינטג'ית שלה מבלבלת וגורמת לחשוב שאנו צופים בדוגמנית מהשישים המאוחרות. אבל לבסוף, העיניים הענקיות והשפתיים המשורבבות מקבלות משמעות אחרת כשהיא פותחת את הפה ואנחנו מבינים שהדבר המהונדס הזה גם שר. ולא סתם שר, הקולות שיוצאים מדל ריי הם רכים אבל עמוקים וחודרים, ויוצרים שילוב של הסול החדש יחד עם פולק ובלוז. בחלק מהשירים קולה אפילו מזכיר קצת את קולן של קוקורוזי ושל ג'וליה סטון. אה, והיא גם כותבת את הכל בעצמה. בהתאמה מושלמת לדמותה, כמה מהקליפים שהוציאה דל ריי ערוכים על ידה והם קולאז' של צילומי לואו-טק המחוברים לקטעי וידאו ביתיים וקטעים מסרטים ישנים. תענוג.





 


Video Games הסינגל היפיפה מהאלבום החדש Born to Die שאמור לצאת ב-30 לינואר 2012.
11.5 מיליון צפיות ביוטיוב, בואו תוסיפו את הצפייה שלכם:





הוידאו החדש לסינגל Born To Die צולם באוירה קצת יותר מתירנית וגרנדיוזית, כיאה לכוכבת עולה: 




הרשת מוצפת בדעות שונות לגבי דל ריי והרבה סוברים שהיא לא באמת זמרת אינדי אותנטית כפי שהיא מציגה את עצמה. אולי הם צודקים, לנה דל ריי הוא בעצם שם במה חדש שקיבלה ושמה האמיתי הוא אליזבת' (ליזי) גראנט. תחת שם זה היא הוציאה בעבר אלבום עצמאי ב-iTunes שבאורח פלא נעלם מהרשת עם צאת תדמיתה החדשה. אבל מה זה בעצם חשוב כל עוד היא שרה שורות כמו: "But you fit me better than my favorite sweater” ושותה בהופעות מפחית של קוקה קולה. אותי היא שכנעה.

UNHATE > הגבול הדק בין אהבה לשנאה

כשראיתי את קמפיין הגרילה החדש של בנטון פתאום הבנתי שעד עכשיו, כבר כ-20 שנה אף אחד בעולם הפרסום לא עשה
פרובוקציה גלובלית, אותנטית ומעוררת מחשבה.
גם אז זו היתה בנטון שהציגה צילומים פרובוקטיביים של אנשים ממוצאים אתניים שונים, סיקור אזורי מלחמה, רעב ומחלות,
ועוד תמונות רבות המבקשות לעורר מודעות - כולן תחת הכותרת UNITED COLORS OF BENETTON.

עכשיו, בהומאז' לתמונת הנשיקה של המנהיגים אריך הונקר וליאוניד ברז'נב וכהמשך טבעי לתמונת הנשיקה של הנזירה והכומר,
יצרו בנטון קמפיין אהבה פוליטי-חברתי שדורש מהעולם להפסיק עם השנאה. החלוצים של מימוש היוזמה לפי בנטון אמורים להיות המנהיגים הפוליטיים העולמיים. על כן, ביום רביעי האחרון נחשפו בערי בירה שונות בעולם תמונות של מנהיגים יריבים בנשיקה לוהטת על השפתיים.

UNHATE



מהלך זה נשמר בסוד מעיתונות ומנציגי המותג בעולם עד לרגע יציאתו ונשען כל כולו על ויראליות ושיתוף. בנוסף לשלטים והמודעות, בנטון הקימה אתר קרן קהילתית בו אפשר להתעדכן ולהבין את מהות היוזמה, לראות סרטונים מהערים השונות ולנשק אנשים בצורה וירטואלית.
זוהי דוגמא למהלך גרילה ויראלי יוצא מן הכלל. תוך דקות אחדות מרגע יציאתו כל העולם ידע על קיומו והוא זכה לסיקורים נרחבים בכלי המדיה השונים. התמונות הפרובוקטיביות ואלמנט ההפתעה הוכיחו את עצמם ברגע, אך הנושא קיבל כמובן גם מענה בפלטפורמה האינטרנטית השיתופית. האתר שהוקם הוא פשוט ועינייני אך עם זאת נותן את כל המידע והתוכן הדרושים והופך את המהלך ממהלך פרסומי למהלך חברתי המקדם אהבה וסובלנות. כל אלמנט כאן מחושב בצורה מדוייקת וההחלטות שהתקבלו הן אמיצות ובהחלט משתלמות.

נשיא ארצות הברית ברק אובמה ונשיא סין הו ג'ינטאו

קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל ונשיא צרפת ניקולא סרקוזי

מנהיג צפון קוריאה קים ג'ונג-איל ונשיא דרום קוריאה לי מיונג-באק

ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ויו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן)

שוב, נשיא ארצות הברית ברק אובמה, הפעם עם נשיא ונצואלה הוגו צ'אבס

התמונה שהוסרה מהקמפיין בעקבות הדרישה של הוויקן - האפיפיור בנדיקטוס ה-16 והאימאם של קהיר שייח אחמד אל-טייב

via blog.cytalk.com & unhate.benetton.com

לפעמים פרסום של חברות אופנה נתפס כמשהו נישתי ולא רציני, כמשהו אסתטי בלבד. קמפיין מסוג זה ממקם את בנטון בשפיץ של הפרסום הקריאטיבי הנחשב ומוכיח שזה לא משנה מה מפרסמים, מה שחשוב הוא למצוא רעיון שיגע באנשים וכמובן שיבוצע כמו שצריך.

לסיכום אפשר לומר שלבנטון שוב יש את הביצים להציב מראה אל מול האנושות ולגרום לכולנו לעצור ולחשוב. מאוד שמחתי לראות שמותג זה חוזר לזירה החברתית ומעלה לסדר היום נושאים חשובים שנזנחים. אם מתעמקים, מבינים שהאימג'ים של בנטון שזיעזעו בשנות ה-90 את העולם, היום נחשבים כמעט לנורמטיביים, ואם לבנטון יש יד בשינוי זה, אני מאוד מקווה שגם הקמפיין הנוכחי יתורגם בעתיד לאותופיה פוליטית-חברתית עולמית.

קרדיטים:

Advertising Agency: Fabrica, Treviso, Italy & 72andSunny, Amsterdam, Netherlands

Creative Director: Carlo Cavallone, Eric Ravelo, Paulo Martins

Designer: Paulo Martins, Robert Nakata, Wendy Richardson

Brand Director: Judson Whigham

Brand Manager: Frederic Point

Print Producer: Maria Perez

Retouching: Loupe Digital Imaging
Retoucher: Gareth Jones, Guillaume Koening

Film Producer: Ellen Pot

Director: Sam Baerwald, Laurent Chanez

Prod. Co.: Identity

Exec Producer: Joe Masi

Line Producer: Claire Barnier

DOP: Arnaud Potier

Post Production: Mikros Image

Editor: Mario Battistel

Exec. Producer: Fabrice Damolini

Post Production: Elise Dutartre

Post Producer: Sandrine de Monte

Color Correction: Sebastien Mingam

Music and Audio Mix: Kouz Productions

Executive Producer: Gregoire Couzinier, Thomas Couzinier

Composer: Frederic Kooshmanian

Sound Engineer: Bruno Porret

Musician: Anne Gravoin, David Braccini, Emmanuel Blanc, Ericmaria Couturier

My Little Princess > Fantasy on Childhood #3

הכירו את אווה יונסקו (Eva Ionesco), שחקנית / בימאית צרפתית והבת של הצלמת הפרובוקטיבית אירינה יונסקו. כבר מגיל 5 הפכה אווה למוזה ולדוגמנית ראשית בצילומים הארוטיים שצילמה אימה. בשנות ה-70 סצנת האמנות הפריזאית אימצה את התמונות המפוקפקות של הילדה הקטנה שפורסמו אפילו בכמה מכתבי העת הנחשבים בתחום האמנות. לא די בכך, דחיפתה של האם גרמה לאווה להיות הדוגמנית הכי צעירה שהופיעה אי פעם בפלייבוי ובגיל 11 בלבד כיכבה בעירום בגיליון אוקטובר 1976.

בחודשים האחרונים הרשת הוצפה בדעות שונות ומשונות לגבי צילום ילדות קטנות כבוגרות וייצוגן כאובייקט מיני בפרסום ובאומנות
וגם אני חוויתי את דעתי בעניין. הדיונים שהתפתחו בנושא ניסו לאמוד את גבולות המותר ותמיד התנהלו בין מבוגרים שניתחו את הסיטואציות המצולמות. אף פעם לא ראינו תגובה של הילדות עצמן.

השבוע כחלק משבוע האופנה חולון צפיתי בסרט “My Little Princess” ובפעם הראשונה ראיתי התייחסות ותגובה של מצולמת.

זהו סרט הביכורים וסמי-אוטוביוגרפיה של אווה יונסקו עצמה שבו היא מביימת ומציגה את עמדתה לגבי הילדות המסובכת בצל מצלמתה של אימה.

הסרט מתחיל בצורה מאוד רגועה, מעין הצצה לפיסות חיים של ילדה בת-10 שאוהבת לשחק בבובות וקלאס. ההתרגשויות שלה מסתכמות בלחלום על מרלן דיטריך ולחכות למפגשים הפתאומיים עם אימה. כאשר מופיעה האם מבינים מהר מאוד את מורכבות היחסים בינן. מערכת יחסים זו מסתבכת עוד יותר כאשר באחד המפגשים מוציאה האם מצלמה ומאותו רגע הילדה נסחפת לעולם של שיגעון, ארוטיקה והתבגרות מוקדמת עד שנמאס לה והיא מתחילה למרוד.

לצערי הטריילר לא מצליח להעביר רבע מהטלטלה שעובר הצופה. את הסרט הזה פשוט חייבים לראות.

הסרט עשוי בקפידה, הפריימים מאוד ציוריים והתלבושות שעיצבה קאתרין באבה כל כך מיוחדות שאנו נכנסים בקלות למן סיפור אגדה קסום. המשחק המופלא מדגיש את הדמויות המנותקות מהמציאות והבימוי גורם לצופה לא לכעוס ולא לשפוט מהר מידי את המתרחש. אווה יונסקו מצליחה לספר את סיפורה הקשה ואת עמדתה הברורה בצורה קלה לעיכול וזו לדעתי גדולתו של הסרט.

היחסים המורכבים בין האם לבת המתוארים בסרט לא נפתרו מעולם גם בחיים האמיתיים. התמונה הבאה היא תמונה מטלטלת וקיצונית של אווה שצולמה על ידי אימה ב-1979. תמונה זו ותמונות דומות אחרות עדיין עומדות למכירה ופרסום. אווה ואירנה נמצאות עד עכשיו בהליכים משפטיים ארוכים כאשר אווה דורשת להפסיק למכור את תמונות העירום שלה והאם מסרבת לקבל זאת.

עידכון 17.12.12
כפי שאתם רואים אין כאן את התמונה המתוארת מעלה וזאת משום שקיבלתי מייל מאווה יונסקו המבקש להסירה. מעשה זה של אווה ממחיש את המלחמה היומיומית שהיא עדיין עוברת. אני מאחלת לאווה חיים שלווים, ומודה לה על סרט כנה ומרגש שמעורר הרבה שאלות על ניצול ילדים והורות בעולמניו.

IN BETWEEN > Fulvio Bonavia's Food Dresses

בדרך כלל אני לא כל כך נלהבת מצילומי האוכל של הצלם האיטלקי Fulvio Bonavia.
ספרו A Matter of Taste ובו צילומי אוכל קונספטואליים שיצרו חפצים מעולם האופנה היה קיטשי ומתייפייף מידי לטעמי.
דעתי על הקונספט הצילומי שלו השתנתה ברגע שראיתי את עבודתו למגזין Garage האיטלקי. הפעם, מוצר המזון המסויים משמש כשבלונה ולא מנסה לחקות פריט אופנה בצורתו. כך נוצרו ארבע שמלות מרהיבות בהשראת ארבעה מבתי האופנה המובילים.

Lettuce by Alexander McQueen

Anchovies by Moncler

Walnuts by Louis Vuitton

Citrus by Prada

via stocklandmartelblog.com

IN BETWEEN > Dermablended Rick Genest

שימוש גאוני ב-Rick Genest לפרסום Dermablend, מותג שמייצר מייקאפים מיוחדים לכיסוי צלקות, כתמי לידה וקעקועים.
בסרטון הבא יש לצפות עם פה פעור והבעת תדהמה מוחלטת על הפנים!

TNT is OLD

כשראיתי לראשונה את הטיזרים המעוצבים בחוסר טעם עם המשפט "25 זה זקן" הרמתי גבה, לא ממש ידעתי למה לצפות.
הכיתוב winter 2012 די רמז לזה שאחד ממותגי האופנה הולך להתחכם באיזושהי צורה וכמובן שהתשובה לא איחרה לבוא.

בפעם ראשונה בחיי המקצועיים הצלחתי לחוות קמפיין אופנה כצרכנית יותר מאשר כפרסומאית והאמת היא שהלכתי לאיבוד.

בשלב הראשון שמתי לב לשלטים בתחנות האוטובוס. בשלטים התנוססו דוגמנים צעירים שמתפרעים ועושים שטויות וביניהם כמובן הטאלנט האגדית אלין לוי. במבט ראשון הייתה לי תחושה כאילו דיוויד לה-שאפל היה בהנגאובר עצבני והקיא מאסת צבעים מסנוורת על חבר'ה שמנסים לחקות דוגמנים מפרסומת של דיזל. במבט שני אלין עדיין נראתה קצת נעלולית ולא ממש פוטוגנית אבל הרגיש לי נחמד וכיף להיתקל בצבעוניות העזה באמצע הרחוב.

צילומי מסך מאתר החברה

חשבתי לרגע מה אני מרגישה כלפי האמירה שגיל 25 זה כבר מבוגר מידי בתור מישהי שעוד שניה בת 30 והבנתי שאין לי מה לחפש בחנויות TNT יותר. לא נעלבתי מזה שקראו לי זקנה אבל הרגיש לי כאילו הכניסות הבודדות שלי לחנויות הרשת בכמה השנים האחרונות לא הוכיחו את עצמן והנה גם אומרים לי שזה כבר לא לרמה שלי.

ברגע שהבנתי שאני כבר לא קהל היעד הפסקתי לחשוב כצרכנית וחזרתי לחשוב כפרסומאית.

ביום עמוס של סידורים ופגישות לא היה לי הרבה זמן להתעמק בשלטים, אבל עשיתי אחד ועוד אחד והבנתי שעכשיו TNT ממצבת את עצמה כמותג צעיר מאוד וגם אומרת לנו את זה בפרצוף מבלי להתבלבל.

אבל רגע... אני מבולבלת.

האם זה אותו מותג שרק לפני שתי עונות הציג תמונות פרובוקטיביות של דוגמנית ילדונת חצי ערומה עם חזוס לוז תחת אמירה מתגרה הקוראת לכולם להתפשט? האם זה אותו מותג אדג'י שכמה עונות לפני הציג את עצמו כנער שוליים קודר ופרוע בדמותם של אליס דלאל וג'וש ביץ'? האם זה אותו מותג שקצת לפני זה הציג סתם דוגמנים אנונימיים תחת עוד סתם אמירה?

אל תגידו לי שזה אותו מותג אגדי שפעם נתן לעומר ברנע לדרוך על קקי ולאבד את התמימות והיה ממש היסטרי ונחשק.
כן, כן, זה אותו מותג אבל נראה שלאחרונה הוא סובל מסכיזופרניה קלה. אולי אפשר לייחס את זה לעובדה שבשנים האחרונות המותג מטייל בין משרדי פרסום שונים ולא מצליח כל כך לבסס מערכת יחסים יציבה, אבל אפילו שלושת הקמפיינים האחרונים שבאו מאותו בית יוצר נראים לא ממש עקביים.

רק אחרי שכבר גיבשתי דעה מוצקה לגבי הקמפיין ראיתי את פרסומות הטלוויזיה שהיו משעשעות יחסית ומבהירות בצורה הרבה יותר ברורה את הקונספט, מה שלא קרה בשילוט. לא שמתי לב בכלל שבשילוט יש בחור מבודל מהחבר'ה האחרים שכביכול מייצג את הזקן בן ה-25, הוא היה נראה לי חלק מהחבורה שעושה שטויות.

השוס בסרטוני הפרסומת הוא הסיום שלהם - הקריינות של אלין. במבטא מחריד וצורם אלין מתריסה באנגלית וכמו ילדה קטנה וחצופה יורקת לנו ל"זקנים" בפנים. כן לזקנים, לכל מי שמעל 25. כי כמה אחוז מהנוער רואה טלוויזיה בימינו? הם לא כולם באינטרנט?
כן, הם רובם באינטרנט ולכן TNT השכילו ועשו אתר, אבל לצערי הוא לא ממש מושקע ולא ממש נתמך ברשתות חברתיות אחרות חוץ מהפייסבוק שנהפך ללוח מודעות. הביצוע ממש לא מהודק ולא מוקפד, אין שימוש בטכנולוגיה מעניינת ומגניבה. לצערי במדיה הכי רלוונטית לקהל היעד שלהם, הם פספסו.

הבעיה הגדולה והבסיסית בכל המהלך לדעתי הוא הרצון של TNT והמפרסם שלו לעשות באז בכל מחיר, כאילו אין דבר כזה פרסום רע וכאילו פרסום ומיתוג לא ממש הולכים יחד, מקסימום הם קרובי משפחה ממש ממש רחוקים.

אני מניחה שאם הייתי בת 15 הייתי אוהבת את הקמפיין והוא היה סופר קול בעיני כי יש בו המון אלמנטים בולטים ונכונים, אבל תוך שניה הייתי גם שוכחת אותו ולא באמת מפתחת יחסי נאמנות, קרבה או אהבה למותג.
מי שמתעסק בפרסום ושיווק חייב להבין שבניית מותג מצליח תלויה מאוד במערכת היחסים בינו לבין הצרכן. זה כמו מערכת יחסים זוגית לכל דבר, אם אין אמון, הבנה ועקביות הזוגיות לא ממש מצליחה ואחד הצדדים פוזל לעבר מישהו אחר, במקרה שלנו לעבר חנות המותג המתחרה.

דף חדש

דף ריק.
אני בוהה בו כמה דקות, נלהבת להתחיל לכתוב על נושא חדש ומרתק.
הדף עדיין ריק, אני עדיין בוהה.
פתאום הנושא שלפני כמה דקות בער בי נראה משעמם ולא בר פיתוח.
אבל חכי, אל תוותרי... זה עוד רגע יבוא!
הבהייה כבר הופכת למעיקה והמצב נע ונד בין ריק מוחלט בראש
לבין כאוס של מטלות שצריך לזכור לעשות והטרומבון המזויין של השכן.
אולי מחר לא יהיה טרומבון והכל יזרום לי.


דף ריק.
עבר שבוע.
רגע, טלפון. אני חייבת לענות זו שיחה חשובה.


זה בסדר גמור לקחת קצת חופש ולא לכתוב.
זה מצויין לאגור חוויות, לטעון מצברים ולא להרגיש חייב לכתיבה.
אולי עוד שבוע מנוחה יעזור לי להתפקס ואני אצליח סוף סוף להביא את עצמי לכתוב כמה שורות מעניינות.
עוד שבועיים תפתחי דף חדש.


דף חדש.

Fashion Video Art

בעקבות המהפכה הטכנולוגית וצמיחת המדיה החברתית רוב חברות האופנה זנחו את הקטלוג המסורתי. במקום ההרד קופי המאובק אנו רואים סרטוני תדמית ואוירה או סיקורי קולקציה בוידאו אשר ממלאים את הרשת "החינמית".
כבר לא צריך תקציבי ענק לפרסומת קצרצרה של 30 שניות, כבר לא צריך לריב על הספוט החם בטלויזיה, כל מה שצריך זה הרבה כשרון, קצת הבנה בקולנוע ודחיפה קטנה ברשת.
תפנו לכם קצת זמן, קחו לכם כמה דקות של שקט, התרווחו וצפו בכמה מסרטוני האופנה המוצלחים והמיוחדים שיצאו לאחרונה.

לקראת חורף 2012 פראדה עושים סרטון פשוט שמשתמש בסט צילומי הסטילס, ובעזרת סאונד וקצב נכונים סטיבן מייזל הופך את חווית הסרטון לסקסית ונחשקת.


Prada F/W 2011 - Steven Meisel from B2Pro on Vimeo.

סרטון שהולך יותר לכיוון אמנותי הוא תוצר מקומי עבור שרון ברונשר לקיץ 2011. סרטון זה אף הוא נעשה על סט צילומי הסטילס
והוא מציג את הקולקציה בצורה מעניינת ומושכת תשומת לב. צילם וביים - רון קדמי.



קרדיטים נוספים:
סטיילינג - יונתן פרימרמן
וידאו - רן סלבין
דוגמנית - אניה מרטירוסוב ל-MC2

באוירה דומה נעשה סרטון אביב של החברה הניו יורקית STÆRK. הקולקציה עוצבה בהשראת עבודות האמנות המאוחרות של הצייר
Hans Henrik Lerfeldt, והדרך הכי טובה להציג את הקולקציה מבחינת Camilla Staer, המעצבת והמייסדת של המותג היתה ע"י אומנות הריקוד. השם של הסרטון הוא Vanitas, ריקנות בלטינית, מילה שבדרך כלל מתארת טבע דומם בציור ההולנדי והפלמי.
על הפרוייקט חתומים Barnaby Roper הקולנוען האוונגרדי והמוזיקאי Sune Rose Wagner בשיתוף עם רקדניות הבלט הדני המלכותי.



STÆRK Spring '11 Short Film from Hintmag.com on Vimeo.

סרטון אלגנטי ומפתיע בפשטותו נוצר ע"י הצלם Alasdair McLellan עבור Filippa K, המותג הבין לאומי הדוגל באיכות,
סטייל ופשטות.


Fall/Winter 2011 from Filippa K on Vimeo.

עכשיו נעבור לקולנוע, לא ממש לפיצ'רים אבל לסרטים קצרים באוירה קולנועית מובהקת. הסרטונים הבאים מאוד סוריאליסטיים
ומזכירים קצת את הסרטים של דיוויד לינץ' שאוהב לחקור את הצד האפל בנפש האדם.

בגיליון הראשון של מגזין האינטראקטיבי ZOOZ גיליתי יצירה מדהימה.
על היצירה חתום אייל נבו שביים, צילם וערך. לפניכם הפקת אופנה ברוח שנות ה-70.


straw dogs- fashion video by eyal nevo from eyal nevo on Vimeo.

קרדיטים נוספים:
סטיילינג - אולגה מרון
איפור - ערן פל
שיער - רונאל גושן

על Suzie Q & Leo Siboni שמעתם?
אם לא, זה הזמן להכיר אותם. סוזי קיו וליאו סיבוני הם צמד אמנים וצלמי אופנה צעירים. סוזי בעלת רקע בעיצוב גרפי וליאו שסיים לימודי קולנוע נפגשו ב-Gobelins School בפריז ומאז הם חולקים את אהבתם לסרטים. עד כה הם השתתפו בכמה וכמה פרוייקטי אופנה גדולים ובינהם שלושה סרטוני אופנה עם עלילה מותחת. לפניכם שניים מהם.

Pursuit הוא הסרטון הראשון שנעשה ב-2009 אבל אפשר לראות בברור שעבודה טובה רלוונטית להרבה שנים.
ב-2010 הסרטון נבחר לבחירה הרשמית של Portable Film Festival


Pursuit from Pierre Jouvion on Vimeo.

פרוייקט חדש יחסית הוא סרטון בשם Is This Real Life עבור מעצבת תכשיטים יווניה ומעצב אופנה מקפריסין, Mastori and Motwary בשיתוף עם ווג איטליה. הסרטון הסוריאליסטי פשוט הופך את המלתחה לתעלומה. גם סרטון זה זכה להצלחה אדירה השתתף בתערוכה ב-Hasselt Modemuseum


NUPTIALIS / IS THIS REAL LIFE from UN NOUVEAU IDEAL on Vimeo.

ולסיכום, אי אפשר בלי הסרטון של העשור, הסרטון שעושה לי וויברציות בכל הגוף כשאני רואה אותו שוב ושוב ושוב.
Gareth Pugh S/S 2011 by SHOWstudio וכל מילה נוספת מיותרת.

Fantasy on Childhood #2

ב-Fantasy on Childhood #1 סקרתי את הטרנד המתהווה של דוגמניות-ילדות המדגמנות בגדי נשים. לכאורה היה מאוד מוזר לראות חציית גבולות כל כך בוטה בעידן המודרני החשוף בו אנו מאוד מגוננים על ילדינו, אז למה זה קורה בכל זאת?

לפרסום יש תפקיד מאוד מוגדר והוא ליצור העדפה של מוצר אחד על פני האחר אצל הצרכן. אך מעבר להגדרה היבשה, לפרסום ישנה השפעה אדירה על שינוי תפיסות תרבותיות ועל הטמעת ערכים אצל הצרכנים. במידה ויוצאות לאויר העולם פרסומות זו אחר זו בנושא X, הנושא עלול להפוך לרלוונטי ועדכני - זה מה שנקרא חינוך שוק.

אז איך זה יכול להיות שאנשי פרסום, מפרסמים ואנשי מקצוע מהשורה הראשונה מרשים לעצמם לחצות גבולות ולא להיות מודעים להשלכות ההרסניות שעלולות להיות למעשים שלהם?

פשוט מאוד, יש תקדים, הם לא הראשונים שעושים זאת, עשו זאת הרבה לפניהם ובצורה הרבה יותר בוטה ופרובוקטיבית.

בשם האומנות רבותי, אפשר לעשות הכל ולצאת מזה נקי.

כשמסתכלים על דפי ההיסטוריה הם מלאים במובילי דעה ואנשי תרבות מהשורה הראשונה שחיו ללא גבולות בנוגע לאינטראקציה עם ילדות וילדים קטנים. כשאפלטון המלומד כתב את "המשתה", הספר על אהבה, היה ברור כשמש לו ולחוג החברתי שחלק מחובותיו של אתונאי עשיר זה לקחת תחת חסותו ילד קטן, לדאוג לחינוכו, להשקיע ברווחתו ולקטוף את פירות האהבה בתאווה ובמין. כשאדגר אלן פו כתב את השיר על אנאבל הוא הקדיש אותו לאהובתו, הדודנית שלו בת ה-12, ששנה מאוחר יותר הפכה להיות אשתו. "מוות בונציה" היא נובלה של תומאס מאן המדברת על סופר סגפני שבנסיעתו לוונציה נתקל בנער יפה תואר כבן 14 ולא יכל לעמוד בפני קסמיו. כולנו קראנו בילדותינו את "אליס בארץ הפלאות" של לואיס קרול ורצנו לקולנוע כאשר הסרט החדש יצא, מתעלמים לחלוטין מזה שקרול צילם ילדות ערומות כתחביב ומזה שהסיפור על אליס מלא בקונוטציות פסיכודאליות וסוריאליסטיות. פול גוגן המוערך צייר נשים ערומות מטהיטי שמסתבר שהיו בעצם ילדות קטנות שאיתן הוא שכב. והרשימה עוד ארוכה. כל האישים הללו לא נשפטו, לא הוחרמו ואף הונצחו בדפי ההיסטוריה כגיבורי תרבות ואומנות.

אתם תגידו שכל תקופה ותפיסות התרבות שלה ואין כל קשר לבין מה שקרה במאות הקודמת לעכשיו, אבל למה ללכת רחוק?

ב-1975 צילם האמן האמריקאי ריצ'רד פרינס את ברוק שילדס בת ה-10. הצילומים שהם ניראת שילדס ערומה לחלוטין נחשבים לאומנות עכשווית רלוונטית ומוצגים במוזיאונים ברחבי העולם. באוקטובר 2009 הסקוטלנד יארד הזהיר כי תצלום אחד בו השחקנית עירומה ומאופרת בכבדות עלול להוות הפרה של החוקים נגד פרסום צילומי פורנוגרפיה של ילדים. תמונה זו הוסרה מתערוכה שהתקיימה מוזיאון טייט לאומנות עכשווית בלונדון.

התמונה שהוסרה:

  via artknowledgenews.co

 חלק מהתמונות שנשארו:

 via iconicphotos.wordpress.com & jmflseixalbo.blogspot.com

via compagniedesfillesetdesgarcons.blogspot.com

עד כה כל הדוגמאות שהבאתי היו של יוצרים גברים ואפשר בקלות להניח שהגברים הם יצורים חרמנים וסוטים ולסגור עיניין, אבל לא כך הדבר. לפניכם שתי צלמות ואמהות שנותנות פרשנות משלהן לילדות. אומנות תמימה או כוונות נסתרות, אתם תחליטו.

הראשונה והמוכרת לשמצה היא Sally Mann. ב-1992 הוציאה סאלי לאור ספר תמונות בשיתוף בעלה וילדיה, בשם "Immediate Family". רוב הצילומים בספר הם תיעוד יומיומי של שלושת ילדיה: וירג'יניה, ג'סי, ואמט ערומים. הם בוכים, צוחקים, רצים, אוכלים ופשוט חיים לעיניי מצלמתה של האם. 

פרויקט זה של סאלי מאן נראה קצת מיסתורי מכיוון שהוא צולם במצלמה ישנה בפורמט רחב של 8x10 אינץ’ שהומצא לפני יותר ממאה שנה. התוצאה המתקבלת היא צילום בסגנון פיקטוריאליסטי שהיה פופולרי בעיקר בשנים 1880-1920. המאפיין הבולט של הפיקטוריאליזם הוא הניסון לשוות לתצלומים מראה של ציור מתוך הנחה שכך יהפוך הצילום לאמנות גבוהה. ללא ספק מאן מתייחסת לפרויקט זה כאל יצירת אומנות מכובדת.

מיד עם צאת הספר הותקפה סאלי מאן בגל של ביקורות חריפות והאשמות נגדה כי היא מעודדת פורנוגרפיה של ילדים.
בתגובה להאשמות אמרה שמדובר בתמונות של ילדים תמימים ואם מישהו רואה בזה ארוטיקה אז הבעיה היא בתפיסת העולם שלו ובפרשנות מעוותת.

 

via saloona.co.il

הצלמת השנייה היא Tierney Gearon שבעקבות תקופה קשה וגירושים החליטה לצלם פרויקט מאוד אישי בשם "I am Camera" שבו גם היא מצלמת את ילדיה ומתעדת את חיי היום יום של משפחתה. תנחשו... גם הם ערומים. לטענתה, האמריקאים כל כך עסוקים בעצמם שהם לא מוצאים את הזמן והנכונות להתייחס לסביבתם הקרובה ביותר בה הם חיים. הפרויקט המדובר קירב אותה לטענתה אל משפחתה, אל עצמה ואל הפנימיות שלה.

גארון מחפשת את הדברים שקורים לכולם, את הרגעים הפשוטים שבהם נוכל למצוא טוויסט או משמעות נסתרת. הצילומים הם צילומים ביתיים לכל דבר בהם אנו רואים את הילדים משוטטים בחופים שטופי שמש או באלפים המושלגים ומה שמורגש מהם זו נוחות ובלבול גם יחד. הילדים מביטים למצלמה או למבוגר שעל ידם, לעתים עם מסכות צבעוניות, לרוב ערומים. הם בעלי נוכחות גבוהה, משחקים משחקי תפקידים אל מול המצלמה או אל מול המבוגרים שסביב. ההישג של גארון כאן הוא היכולת לתפוס את החיים עם טוויסט סוריאליסטי ובלבולים, כפי שנראים החיים של המבוגרים ע"י הילדים. היא מציגה את חיי ילדיה כחיים של אי סדר ויציבות גם יחד, אך למרות החשיפה הרבה בשונה מילדיה של סאלי מאן, ילדים אלה נותרים אנונימיים ומרוחקים. האם המסכות הביזאריות וההעמדות הלא מקריות מסתירות את האמת?

via www.tierneygearon.com

הן סאלי מאן והן טיירני גארון עוסקות בהעברת תחושות, מטאפורות והצגת התמימות הילדית דרך ילדיהן. שתיהן לא מביימות את רגעי הצילום, הן פשוט שולפות את מצלמתן ברגעים מעניינים ביומיום. התוצאה המתקבלת ביזארית למדי כשאנו קולטים שרוב הזמן בביתה של מאן האחים קרובים מידי וערומים מידי ובביתה של גארון הילדים הערומים לובשים מסכות כמו בטקסים פגאניים ומידי פעם נתקלים במבוגרים בסיטואציות מביכות לחלוטין.

אך לכל תצלום משמעויות רבות, ולפי סוזאן סונטאג בספרה "הצילום כראי התקופה", התמונה אומרת: "הנה הם פני השטח ועתה חשוב או יותר נכון הרגש, קלוט מה מעבר להם, מהי המציאות, אם היא נראת כפי שהיא נראת? התצלומים אשר כשלעצמם אינם יכולים להסביר דבר, הרי הם הזמנות אינסופיות לדדוקציה, לספקולציה ולפנטזיה".

מי מאיתנו לא מצלם את ילדיו או את אחיניו הקטנים? ממש מרגע היוולדם, ערומים וחשופים לחלוטין? דבר זה נחשב לנורמה בכל התרבויות והזמנים. אבל דבר מעניין קורה כאשר מוצאים תמונות אלה אל חלל התצוגה. התצלומים מתחילים להתנדנד על גבול דק בין צילומי משפחה ואומנות ומתחילות להיווצר תהיות לגבי תמימותן. תצלומיה של גארון הוצגו בגלריית "Saatchi" בלונדון והביאו לתגובות נזעמות ואף הוצאו שניים מהם מהתערוכה (צילום הילדים על החוף עם מסכות וצילום הילד המשתין בשלג). המתנגדים טענו שהדימויים המוצגים לא הגונים, לא צנועים, מעליבים ופורנוגרפיים וכמו כן מתבצע בהם ניצול ילדים.

מה בעצם גרם לאנשים להרגיש כך? הרי לפי טענתה של גארון אלו הם תצלומים תמימים ואפילו היא משווה את ערום ילדיה לעירום המלאכים מציורי רנסאנס ומסבירה שהדבר גנרי לחלוטין מכיוון שהילדים קטנים וחסרי מודעות עצמית.

האמנם?

לפי תאוריית ה"אינטלגנציה הרגשית" של ד. גולדמן, בהחלט ישנה מודעות עצמית אצל ילדים והיא למעשה תשומת הלב של הילד למצבים פנימיים שונים המתקיימים בו ובכלל לרגשותיו החיוביים והשליליים. יתכן מאוד כי הצופים הגיבו כך לעבודותיהן של גארון ומאן משום שלא היו בטוחים כיצד לתרגם אותן נכון. הבלבול הנוצר כנראה שייך לצורך חוצה התרבויות של תיקון הגדרות והשקטת חששם לשונות ובגידה במוסכמות. תצלומים אלו גרמו לצופה למחשבה הלא נעימה של סקסואליזציה אצל ילדים המוצגת י"ע מבוגר, ולהתאמתות עם האמת הלא נוחה. מה שמבוגרים מבינים על המיניות הילדית הוא תמיד הגדרתם שלהם עצמם ובראיה זו, הילדות לא נקבעת אלא נוצרת תרבותית.

עבודותיהן של סאלי מאן וטיירני גארון אכן לא פשוטות לעיקול, גם הצילומים של ברוק שילדס וכמובן צילומי ווג של הדוגמנית הקטנטנה תיילן. ציורים וצילומים שפעם היו מתפרשים בצורה מסוימת עלולים להתפרש כיום בצורה אחרת לחלוטין. אם בעבר תופעת הפדופיליה הייתה ברוכה ולא היה שום איסור עליה, כיום מנסים להילחם בה בכל דרך אפשרית והיא נחשבת כסטיית מין חמורה. אין לי ספק שהאומנים לא התכוונו לנצל את הילדים או להשתמש בהם למטרות זדוניות, אך ממצאים היסטוריים וקליניים מראים שלא די בכוונת האמן, מול היצירה עומד הצופה שהוא בעצם חלק בלתי נפרד מתהליך יישומה.

המסקנה המתקבלת היא שאנו האומנים והפרסומאים כמובילי דעת קהל צריכים לקחת אחריות ולהיזהר כשאנו מציגים ילדים לראווה משום שייצוג לא נכון יכול להזיק גם לילדים וגם לצופים כאחד.

Fantasy on Childhood #1

בחודשים אחרונים מתחוללת סערה תקשורתית בנוגע לטרנד המתהווה של דוגמניות-ילדות המדגמנות בגדי נשים. בלב הסערה עומדות השחקניות הצעירות אל פנינג בת ה-14, היילי סטיינפלד בת ה-15 והדוגמנית הצרפתייה הקטנטנה תיילן בלונדו בת ה-10 בלבד.

Elle Fanning                                                     Hailee Steinfeld                                               Thylane Lena-Rose Blondeau

          via teamellefanning.blogspot.com, theplace2.ru & helloimblondexoxo.blogspot.com

כשמסתכלים על התמונות של הבנות המקסימות אי אפשר להבין על מה כל המהומה. רק כשמתחילים לבחון את העיניין לעומק מבינים שהילדות ניתנת לפרשנות בידי הצלם והקונספט שאותו מצלמים הוא זה שמעורר שאלות רבות בנוגע לתמימות.

באמצע יולי יצאו שני קמפיינים למותגים מארק ג'ייקובס ומיו מיו.
בראש הקמפיין של מארק ג'ייקובס שצולם ע"י יורגן טלר עמדה אל פנינג בת ה-14 להזכירכם, ודיגמנה בגדי נשים. בעריכה, תמונותיה הוצמדו לתמונות דוגמן שנראה בכמה וכמה שנים מבוגר ממנה והתוצאה שהתקבלה בסופו של דבר היא פרובוקטיבית ולא ממש תמימה.

         via awake-smile.blogspot.com

את הקמפיין של מיו מיו צילם ברוס וובר ובו כיכבה היילי סטיינפלד, גם היא לבושה בגדי נשים מסתובבת בשדות כלוליטה אבודה.

         via forums.thefashionspot.com

אם הצילומים של מארק ג'ייקובס ומיו מיו עוררו אי נעימות מסויימת כלפי הגיל וייצוג הילדות הצעירות, צילומי הפקת האופנה בגיליון ינואר של ווג פריז בעריכתו של טום פורד גרמו כבר לחוסר שקט מוחלט בשל אופיים הבוטה והפרובוקטיבי.

תיילן בלונדו בת ה-10 שנראת כמו השיבוט הקטן של לארה סטון, הוצגה בצילומים אלו לבושה כאישה בוגרת, מאופרת בכבדות ומביטה למצלמה בחושניות מפתה.

        via news.asiantown.net & fashionista.com

תיילן בלונדו היא ילדה בעלת יופי מדהים ועוצר נשימה. הצילומים הללו מקשים על הצופה להינות מהתום והנאיביות של הפנים הצעירות שלה ורק גורמים למחשבות מלוכלכות להתרוצץ בראש. ההבעות השאולות הופכות את הילדה הקטנה לביצ'ית וטיזרית, דימויים שלא קשורים לילדה בת 10 בשום צורה שהיא, ובכל זאת מישהו יצר אותם.

פטרישה הולנד בספרה "What is a Child", מסבירה שמיניות אצל ילדות כלל לא שולית, אלא נמצאת במרכז הארגון של המיניות בתרבותינו. הטיפולוגיה המורכבת של הילדות כוללת בתוכה את הילד האנרגטי ואת הילדה המפתה. לפי מחקריה הניתוק בין נשיות ומיניות הוא בלתי אפשרי וגם אם ילדה קטנה אינה בקיאה במיניותה, דמותה תשדר מין.

בצילום ילדים בדרך כלל ישנם חוקים נוקשים ומחמירים והתלונות העיקריות הופנו לסוכנות הדוגמנות של תיילן שהרשתה לייצג את הילדה בצורה כזו מינית ולא נאותה. לטענת פסיכולוגים רבים הנזק שנגרם לילדים בדור שלנו הוא עצום היות והם חשופים לאינפורמציה רבה שלפי התהליך ההתפתחותי הם עדיין לא מסוגלים להתמודד איתה, ואם מכניסים את הילדים אל תוך הסיטואציה כשחקנים ולא רק כמביטים מהצד הנזק הוא כפול.

לא ברור מה בדיוק נועדה להשיג מגמת צילום הילדות כבוגרות. בסופו של דבר הצילומים הללו נועדו לפרסם מותגים שאותם רוכשות נשים רגילות שקרוב לוודאי יזדעזעו מהתמונות הקשות. ההרגשה היא שבצילומים של ווג נחצה קו אדום והשאלה הנשאלת היא האם יוצרי הקמפיינים עושים אותם בשביל פרסום המותגים או בשביל לרצות את הצד הפרוורטי של עצמם.

הביקורת על ייצוג ילדים היא לא דבר חדש, כבר מהמאה ה-18 כיכבו ילדים בפורטרטים ורבים ניסו לגלות את הילדות האבודה, כל אחד בדרך שלו גם אם היא היתה שנויה במחלוקת.
ב-Fantasy on Childhood #2 אנסה להעמיק ולבחון למה אנו המבוגרים נרתעים כל כך מצילום ילדים שקצת שונה מהנורמה, ולמה נראה לפעמים שבאומנות מותחים גבולות ונותנים חסות לפנטזיות וסטיות מלוכלכות.